האם, אשר יוצגה על ידי משרדנו, הגיעה לישראל עם שלושת בקיץ 2014 לאור דרישת הילדים לברוח מארה"ב, בשל התעללות פיזית ונפשית שחוו ע"י האב.
האב, באמצעות רשויות החוק בארה"ב איתר את האם והילדים בישראל והגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה, בה עתר להשבת הילדים לארה"ב, מאחר ולטענתו הם נחטפו והוצאו מארה"ב ללא ידיעתו והסכמתו.
בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת איילת גולן תבורי), דחה את התביעה והורה על השארתם של הילדים בישראל, וזאת לאחר ששוכנע כי רצון הילדים הוא להישאר בישראל וכי קיים חשש אמיתי שהחזרתם לארה"ב, תעמיד אותם במצב בלתי נסבל, וזאת בניגוד להמלצות של מומחה מטעם בית המשפט, אשר סבר כי יש להחזיר את הילדים לארה"ב.
הכרעת בית המשפט, הינה חריגה במיוחד, שכן ברוב המכריע של המקרים טענות בדבר רצון הילדים ו – "סכנה ממשית" (מכוח סעיף 13 לחוק אמנת האג), נדחות והילדים מוחזרים למדינה שממנה נחטפו, במיוחד כאשר מומחה מטעם בית המשפט, תמך בהחזרתם.
האב, שלא השלים עם תוצאות פסק הדין, ערער לבית המשפט המחוזי, אשר בהרכב של שלושה שופטים, דחה את ערעורו ואימץ את הממצאים והמסקנות של בית המשפט לענייני משפחה.
האב הגיש ערעור נוסף לבית המשפט העליון, אשר גם הוא דחה את טענותיו, וקבע כי הכרעתם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, היו צודקות ונכונות, כך שבסיום ההליך נותרו שלושת הילדים להתגורר בישראל, כפי שרצו וביקשו, ובהתאם לטובתם.
